ערב טוב לכל הקוראים, כאן הילה! עד היום, כתבתי באתר בערך פוסט אחד. אבל מהיום זה הולך להשתנות!

על אף היותי תכוניסטית, יצא לי ללמוד (בתוך ומחוץ לביה"ס) רבות על תחום הפסיכולוגיה. אפשר לומר שיש לי כישרון טבעי בתחום, מה שדחף אותי לקרוא וללמוד עליו מעבר למה שאני לומדת בכיתה. היום אוציא פוסט ניתוח פסיכולוגי ראשון על דרגון בול.

היום אתן לכם הסבר הגיוני לשאלה: למה גוקו כל כך ילדותי?

הקדמה – משהו גנטי?

אתחיל בתאוריה, שנשמעת (לפחות להרבה קוראים) די הגיונית: ייתכן שהסאיינים חיים יותר מבני האדם בהרבה, ולכן אפשר לומר שלמרות מראהו החיצוני של גוקו, הוא עדיין צעיר למדי במונחים של סאיינים. מבולבלים? אקח דוגמה: חתול חי בין 17 ל־20 שנה בממוצע. לפיכך, הוא הופך לבוגר עוד בגיל שנה. בהתאם לדוגמה הזו (כן, השוויתי את גוקו לחתול!), ניתן לומר שגוקו עדיין ילד – מה שהופך את ההתנהגות שלו להגיונית במובן הזה.

ובכל זאת, לפי מה שאומרים לנו בסדרה (וגם וג'יטה שממש איננו ילדותי), התאוריה כנראה שגויה. אם כך, מדוע גוקו ילדותי? אנסה להסביר זאת פסיכולוגית. אולם, לפני כן… אשמח לתת הבהרה לגבי הניתוח שלי.

האם טוריאמה באמת חשב כך על גוקו?

פסיכולוגיה איננה מדע מדויק. בעיקר כשמדברים על דמויות מצוירות, אין טעם לצפות לאשרור הטענות מהיוצר. ועדיין, זה בדיוק מה שיפה בפסיכולוגיה! היכולת לנתח תופעות, כאלו שאפילו היוצר בעצמו לא חשב עליהן כשיצר את הדמות וכשצייר את הסצנה. וכן, אני מסכימה אתכם לגמרי – סביר מאוד להניח שטוריאמה הידוע כעצלן לא חשב על עניין הילדותיות של גוקו לעומק, או בכלל.

כמו כן, ייתכן שהניתוח שלי שונה משלכם. בפסיכולוגיה צריך לדעת לקרוא שפת גוף, תגובות, התנהגות וצורות ביטוי כדי למצוא "תשובות". בהתאם לעובדה הזו, פסיכולוגים יכולים לנתח דברים באופן שונה, ולעיתים הפוך.

ועכשיו, אחרי כל ההקדמות… נעבור לניתוח שלי!

אז… איך אני מפרשת את הילדותיות של גוקו?

גוקו הגיע לכדור הארץ בצעירותו, מבלי כל הבנה של הסביבה. גוקו הגיע לסבא גוהאן ללא עבר, מה שהפך אותו ל־"חסר" זהות.

הסקרנות שלו לגבי אי-הוודאות בקשר לחייו הקודמים התעוררה, אך כך גם הבדידות שלו. בנקודת זמן מסוימת, סביר להניח שגוקו חש כי ננטש. גוקו הלך והתבגר, והרגשות האלו המשיכו לבעור בו (עמוק בפנים, גם אם לא הראה זאת): הוא לא ידע מאין בא, אך בטח "שעשעה" אותו התהייה האם ננטש מפני שלא היה מספיק טוב? וכך, ככל שחלף הזמן גוקו החל ב־"מתקפת נגד" לתהייה הזו: הוא הפך לאדם שמח, והחל להגן על כולם (!). הצורך להגן על כולם נבע מאותה הרגשת הבדידות של גוקו: גוקו יודע מה עובר על אדם נטוש, מהי הבדידות, יותר מכולם (בייחוד אחרי המוות של סבא גוהאן!). בהתאם, הוא רצה למנוע פגיעה זהה בחבריו. מבחינתו, הכאב הפיזי אינו נורא בהשוואה לכאב הנפשי בעיני גוקו, ולכן הוא מסוגל לעמוד בקרבותיו בכמות נזק בלתי הגיונית (גם לסאייני) ולפרוץ את גבולותיו כל פעם מחדש!

בסופו של יום, אני חושבת שההתנהגות הילדותית והנאיבית של גוקו היא לא יותר מהגנה. בקרבות, אנו רואים כמה מחשבה גוקו משקיע במתקפות וכמה ערמומי הוא. הוא בהחלט מסוגל להתגלות כגאון. אז איך אנו לא רואים זאת בשאר התחומים (בלשון המעטה)? ובכן, הניתוח שלי הוא שגוקו פוחד מכך שננטש כי לא היה מספיק טוב. ולכן, הפתרון שלו הוא "בכלל לא לנסות" – לנהוג בתמימות ובטיפשות, על מנת שלעולם לא ירגיש שאיננו טוב באמת.

סיבה נוספת לילדותיות היא שגוקו עוצר המון תסכול בתוכו. כלוחם, הוא ידע הרבה אבידות וכאב. לפעמים, לא קל להחזיק אחריות גרנדיוזית שכזו, להגן על העולם, ללא שום סימנים של פחד. גוקו מבין שהוא צריך להיות חזק מכולם: פיזית ונפשית  אסור לו להראות שהוא מסוגל להישבר. ההתנהגות הילדותית הזו עוזרת לו להסתיר את הכאב, לא להראות חולשה. אזי, לפי הסיבה הזו, שוב פעם מתקבל שההתנהגות הילדותית שלו היא מגננה, מפני הכאב והחולשה שלו – דרך להסתיר אותם.

מקווה שאהבתם את הניתוח שלי, עד כאן הפוסט שלי להיום. אם אהבתם אותו אשמח שתצביעו בסקר!